<h1>יראים סימן רע"ז</h1>
<h2>דף ו.</h2>
אמרינן למעלה שזב מטמא כלי חרש בהיסט ואפילו מוקף צמיד פתיל קאמר והכי אמרינן בנדה פ"א [ו' א'] מה היא מטמא כלי חרש המוקף צמיד פתיל ובגיטין בפ' הניזקין [ס"א ב'] אמרינן על כל כלי חרס המוקף צמיד פתיל וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה ויש לשאול דאמרינן פרק אמר ר"ע [שבת פ"ד ב'] מדרס כלי חרס טהור מהכא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא מי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה פי' בכל ענינים טיהר הכתוב דהא הכא סתם כתיב הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור הוא ומעתה טהרנוהו מן מדרס משום דקרא סתם כתב היה לנו לטהרו מטומאת היסט קושיא זו שמעתי ואומר אני לא עיין המקשה בדבריו דשבת והכי פירושו וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל וגו' כלי מהאי קרא דרשינן בסוף פ"א דחולין [כ"ה א'] שכלי חרס מטמא מאוירו ואין מטמא מגבו מדרס דהוה ליה בצמיד פתיל ובכל כלי קאמר קרא איזה תשמיש שהיה לו ואפילו נתייחד למדרס ולישיבה טיהר הכתוב גבו אי מדרס כלי חרס [טמא] גבו טמא דלענין טומאת מדרס אין חילוק טהרת גב בשום מקום והכי פי' הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור מטומאת מת שבה דבר הכתוב אלמא אינו מטמא מגבו מי לא עסקינן דבכל כלי קאמר אפילו נתייחד לישיבת אשתו וקאמר רחמנא טהור אלמא אין דין מדרס לכלי חרס שאם היה לו דין מדרס היה גבו כתוכו והיה טמא במת שכל דבר שהוא טמא מדרס אין לו דין תוך ואפי' אם היה לו תוך בטל תוכו כי נעשה מטעם יחודו לישיבה ככסא שאין לו תוך וטמא היה גבו במת אם היה לכלי חרס דין מדרס אבל לענין טומאת היסט לא בטל תוכו שמה שהוא מטמא בהיסט אינו אלא מטעם שנידון כאילו נוגע בתוכו כדתניא בת"כ וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו ואשתו נדה דאמר רבא בשבת לאו דוקא דה"ה אם היה מיוחד לאשתו טהורה היינו למדים טהרת מדרס כלי חרס אבל רבותא קאמר שאפילו ראוי ליטמא בפעם הזאת טיהר הכתוב גבו לומר אין בו טומאת מדרס ומה שכתוב בתלמוד אשתו נדה הטעהו לפרש הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור מכל טומאה לפיכך הקשה מטומאת היסט ולא היא דהכי פירושו הא יש צ"פ עליו טהור מטומאת מת האמור בענין מי לא עסקינן בכלי תשמיש (שאינו) [שהיה] מיוחד לכלי זה אבל מכל טומאות לא קאמר דמנא תימרא הא לא איירי קרא אלא בטומאת מת והיינו דתניא בנדה פ' בא סימן [מ"ט א'] כל המטמא מדרס מטמא טמא מת דכיון דטומאת מדרס אינו מטעם תוך הרי הוא טמא בכל טומאות שהרי יחודו למדרס נקרא כלי דכתיב וכל כלי אשר ישב עליו יטמא וכל כלי מטמא בכל הטומאות האמורות אם לא היכא דמיעטן הכתוב טהרת גב בכלי חרס במקום שיש לו תשמיש תוך ופשוטי כלי עץ הלכך לפי שמפץ פשוטי כלי עץ הוצרך לומר טומאה בק"ו מפכים קטנים בב"ק פ' כיצד [כ"ה ב'] וכן פרש"י ז"ל בנדה שמטמא מדרס מטמא טמא מת מטעם שנקרא כלי למושב הזב וטמא מת לאו דוקא אלא דומיא דמדרס שהוא אב הטומאה והכי קאמר כל הראוי להיות אב הטומאה במדרס ראוי להיות אב הטומאה אם נגע בו מת או מטמא באהל המת ואיזהו כלי מדרס שאינו צריך ק"ו מפכים קטנים כגון שעשו בית קיבול למקום הישיבה ואין ראוי לישיבה אלא מטעם קיבולו לישיבתו כגון שעושין לקטנים ולחולים והכי פירושו כל המטמא מדרס בין יש בית קיבול לישיבה בין אין בית קיבול לישיבתו מטמא טמא מת אותו שיש לו בית קיבול לישיבה שנתייחדה לו מטעם שנקרא כלי מושב ואותו שאין לו בית קיבול לישיבתו היה לנו לטהרו בשרץ ובמת מטעם פשוטי כלי עץ דשק כתיב בשרץ ומת יליף מיניה בגזירה שוה דבגד ועור ההוא טמא מק"ו דפכין קטנים. אמרינן דזב מטמא בהיסט כלי חרס המוקף צ"פ ויש לשאול א"כ אפרוך ליה ק"ו ממוקף צ"פ דאמרינן בב"ק פ' כיצד מפץ במת מנין מפץ של עץ קאמר כדברי רש"י ולא של גמי כדברי רבינו יעקב ובמקום אחר [סי' תכ"א] פירשתי מנין לנו. מפץ במת אחרי שהוא פשוטי כלי עץ מנין טמאו במת ק"ו מפכין קטנים ומה פכין קטנים שטהורין בזב טמאים במת מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת השתא יש לומר כלי חרס המוקף צ"פ יוכיח שיש שטמא בזב בהסיטו וטהור במת. יש לתרץ דה"ק ק"ו ומה פכין קטנים שטהורין בזב בין במגעו בין בהסיטו טמא במת מפץ שטמא בזב בין במגעו בין בהסיטו אינו דין שמטמא במת השתא אינו יכול לומר כלי חרש המוקף צ"פ יוכיח כו' אף אני מביא מפץ אע"פ שמטמא בזב לא יטמא במת דמה לכלי חרש המוקף צ"פ שכן אינו טמא בזב אלא בהסיטו שהוא מגעו ככולו תאמר מפץ שטמא בזב בין במגעו בין בהסיטו הלכך ליכא למימר יוכיח. ואין לשאול למה צ"פ מטמא בהיסט הזב יותר מפכים קטנים והלא שניהם אינם ראוים למגע בשר הזב ותנן בעור והרוטב [קכ"ה א'] והנוגע והנושא את שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא הא לא קשיא צ"פ סופו להפתח ראוי למגע קרינא ביה כדתנן במס' (כלים) [עדיות פ"ב מ"ה] ומייתינן לה בביצה פ' המביא [ל"ב א'] אילפסין עירניות טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב ר"א בר צדוק אומר אף טהורות במשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן פירש אילפסין מחבות של חרש ומכוסות מלמעלה כמעשה ידי יוצר של חרס והקונה אותם עושה נקב לכל אחד לפי דעתו ולפי שסופו להפתח ראוי למגע קרינא ביה ואע"ג דאמור רבנן בסוף העור והרוטב [קכ"ט א'] כיפת שאור שייחדה לישיבה טמא כששימש מעשה עץ שימש חרס שיחדו למדרס לא מטמא מהאי טעמא דהא מיעטי' קרא בהדיא הא יש צ"פ עליו טהור ואפילו נתייחדה ולא איצטריך קרא לטהרו ממדרס אלא בנתייחד למדרס וא"ת גבי כיפת שאור איכא נמי מיעוטא דהא אין אוכלין נעשין אב הטומאה הנהו מוקמינן באוכלין שלא נתייחדו לישיבה ונגעו במת ותירוץ זה נכון ואמתי.
<h2>דף מו:</h2>
אמרינן בפסחים באלו דברים [ס"ח א'] תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה ולא יבא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה לומד על בעל קרי שאסור במחנה לויה. וקיי"ל כר' יוסי דאמר ביבמות פרק הערל [פ"ב ב'] קדושה שניה קדושה לשעתה וקדושה לעתיד לבא דתניא ר' יוסי אומר אשר ירשו אבותיך וירשתה קדושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם והתם קאי ר' יוחנן כותיה וכאשר אמר ר' יוסי דקדושת הארץ קדושה לשעתה וקדושה לעתיד לבוא כך יש לומר דקדושת ירושלים ומקדש קדושה לשעתה וקדושה לעתיד לבוא חדא דקדושתם חמירא ועוד אמרינן בשבועות פ' ידיעות [ט"ז א'] דר' ישמעאל ב"ר יוסי דאמר בטלה קדושה ראשונה אית ליה בטלה קדושת ירושלים ועזרות ומביא ראיה מקדושת הארץ לקדושת ירושלים ועזרות להקל כש"כ שנביא ממנה ראיה להחמיר. ועוד אמר רב הונא בפ' ידיעות דקדושת ירושלים ועזרות לא בטלה קדושתם ראשונה אע"ג דפליג עליה רב נחמן כרב הונא קיי"ל להחמיר הלכך הנכנס לירושלים בזה"ז צריך להזהר שלא יכנס במקום מקדש ועזרות שכולם טמאי מתים ואין לנו הזאת שלישי ושביעי. ומתוך שראינו ביבמות דס"ל לר' יוסי קדושה שנייה קדושה לשעתה קדושה לעתיד לבוא ולא ראשונה למדנו גירסת מכות בפרק אלו הן הלוקין [י"ט א'] דהכי איתא לעולם קסבר קדושה לשעתה ולא קדושה לעתיד לבא דהתם אליבא דר' יוסי קאמר דתניא ר' יוסי אומר [שלשה דברים] משום שלשה זקנים ר' ישמעאל אומר יכול יעלה אדם [מעשר שני] בזה"ז וכו' ומקשינן ומתרצינן לעולם קסבר וכו' ואותה גירסא אינה יכולה להיות מכמה טעמים חדא דאמר התם שמעשר שני היה נאכל בירושלים אילמלא דאיתקש לבכור שנזרק דמו ועדיין בשרו קיים דההוא אינו נאכל כדאיתא התם ועוד הא דתניא התם [יכול יעלה מע"ש בזה"ז בירושלים] לאחר חורבן שני קאמר דקדושה נתבטלה ובסוף מס' ידים אמרו על ר"ט ור' ישמעאל ור"א בן עזריה ור"ע נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ואמרינן ביבמות בסוף פ"א [ט"ז א'] ובחגיגה פ"א [ג' ב'] טעמא מאי הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית למדנו שאם לא הניחום עמדה קדושתם לאחר חורבן הלכך יש לנו לגרוס במכות קדושה לעתיד לבא וקדושה ראשונה דאמרי' במס' מכות לא בקדושת יהושע קאמר אלא בקדושת עזרא וה"ק קדושה ראשונה (לפנינו קדומה) שקדמה לפני דורינו שאם היינו מפרשים ראשונה בקדושת יהושע קשיא לנו דר' ישמעאל אדר' ישמעאל שכבר הוכחנו מחגיגה ומיבמות דהנהו תנאי במס' ידים דרבי ישמעאל חד מנהון נמנו וגמרו דסבירא להו דקדושת יהושע בטלה והשתא נמי אתי שפיר דר' יוסי דאמר ביבמות בהערל קדושה הראשונה בטלה וקדושה השנייה קידשה לעת"ל ואמנם משום דקשיא דר' יוסי אדר' יוסי לבד לא הוזקקנו לתרץ דהא אמרינן ביוצא דופן בנדה [מ"ו ב'] ההיא אשר ירשו אבותיך וירשתה דמייתינן ביבמות דר' יוסי תני ולא סבר לה וס"ל תרומה בזה"ז דרבנן דבין ראשונה ושנייה נתבטלה קדושתן וצריכין אנו לומר הכי דהא ס"ל תרומה בזה"ז דרבנן. יש לשאול דהא אמרינן בחגיגה וביבמות עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וכו' אלמא בקדושה ראשונה של יהושע נתקדשה ארץ עמון ובב"ב בחזקת הבתים [נ"ו א'] אמר רב יהודה אמר [שמואל] כל שהראה הקב"ה למשה וכו' לאפוקי מאי הר שעיר עמון ומואב ו[כי] תימה דעמון ומואב דחזקת הבתים היינו עמון ומואב שלא כיבש משה והזהיר עליהם אל תצורם ואל תתגר בם ועמון ומואב דחגיגה ויבמות היינו עמון ומואב שלקח סיחון כדאמרינן בא"ט בחולין [ס' ב'] עמון ומואב טיהרו בסיחון ואותה אומה כבשו משה וישראל. יש לשאול כי למדנו מדאמרינן בחגיגה וביבמות דאמר מר הרבה כרכים וכו' כי עמון ומואב ארץ סיחון בטלה קדושתה שנתקדשה בימי יהושע ובקדושה שנייה לא נתקדשה ובע"ז פ' ר' ישמעאל [נ"ח ב'] אמר ר' ירמיה בר אבא איקלע לבצרה חזינהו דאכלי פרי דלא מעשרי אסר להו אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל אדמקטורנך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה לימד שיש חילוק בין בצר לבצרה בצר היתה קדושה יותר מחו"ל ובצר מארץ סיחון היתה דכתיב בספר יהושע [י"ג] ויתן משה למטה בני ראובן למשפחותם וגו' כל ממלכות סיחון מלך האמרי וגו' ובצר מחלק ראובן היתה דכתיב [דברים ד' מ"ג] את בצר במדבר בארץ המישור לראובני יש לתרץ כי סיחון היה לו ארץ לבד עמון ומואב שכיבש [ומאותה הארץ היתה בצר והיא נתקדשה בקדושה שנייה כי לא שנינו אמר מר אלא בארץ עמון ומואב שכבש] סיחון ותבין מתוך המקראות דכתיב [יהושע שם] ויתן משה למטה בני ראובן למשפחותם ויהי להם הגבול מערוער אשר וגו' וכל ממלכות סיחון וגו' מדלא כתיב כל וכתיב וכל למדנו שלבד מלכותו היה לו ארץ.
<h2>דף מט.</h2>
אמרינן למעלה שזב מטמא כלי חרש בהיסט ואפילו מוקף צמיד פתיל קאמר והכי אמרינן בנדה פ"א [ו' א'] מה היא מטמא כלי חרש המוקף צמיד פתיל ובגיטין בפ' הניזקין [ס"א ב'] אמרינן על כל כלי חרס המוקף צמיד פתיל וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה ויש לשאול דאמרינן פרק אמר ר"ע [שבת פ"ד ב'] מדרס כלי חרס טהור מהכא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא מי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה פי' בכל ענינים טיהר הכתוב דהא הכא סתם כתיב הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור הוא ומעתה טהרנוהו מן מדרס משום דקרא סתם כתב היה לנו לטהרו מטומאת היסט קושיא זו שמעתי ואומר אני לא עיין המקשה בדבריו דשבת והכי פירושו וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל וגו' כלי מהאי קרא דרשינן בסוף פ"א דחולין [כ"ה א'] שכלי חרס מטמא מאוירו ואין מטמא מגבו מדרס דהוה ליה בצמיד פתיל ובכל כלי קאמר קרא איזה תשמיש שהיה לו ואפילו נתייחד למדרס ולישיבה טיהר הכתוב גבו אי מדרס כלי חרס [טמא] גבו טמא דלענין טומאת מדרס אין חילוק טהרת גב בשום מקום והכי פי' הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור מטומאת מת שבה דבר הכתוב אלמא אינו מטמא מגבו מי לא עסקינן דבכל כלי קאמר אפילו נתייחד לישיבת אשתו וקאמר רחמנא טהור אלמא אין דין מדרס לכלי חרס שאם היה לו דין מדרס היה גבו כתוכו והיה טמא במת שכל דבר שהוא טמא מדרס אין לו דין תוך ואפי' אם היה לו תוך בטל תוכו כי נעשה מטעם יחודו לישיבה ככסא שאין לו תוך וטמא היה גבו במת אם היה לכלי חרס דין מדרס אבל לענין טומאת היסט לא בטל תוכו שמה שהוא מטמא בהיסט אינו אלא מטעם שנידון כאילו נוגע בתוכו כדתניא בת"כ וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו ואשתו נדה דאמר רבא בשבת לאו דוקא דה"ה אם היה מיוחד לאשתו טהורה היינו למדים טהרת מדרס כלי חרס אבל רבותא קאמר שאפילו ראוי ליטמא בפעם הזאת טיהר הכתוב גבו לומר אין בו טומאת מדרס ומה שכתוב בתלמוד אשתו נדה הטעהו לפרש הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור מכל טומאה לפיכך הקשה מטומאת היסט ולא היא דהכי פירושו הא יש צ"פ עליו טהור מטומאת מת האמור בענין מי לא עסקינן בכלי תשמיש (שאינו) [שהיה] מיוחד לכלי זה אבל מכל טומאות לא קאמר דמנא תימרא הא לא איירי קרא אלא בטומאת מת והיינו דתניא בנדה פ' בא סימן [מ"ט א'] כל המטמא מדרס מטמא טמא מת דכיון דטומאת מדרס אינו מטעם תוך הרי הוא טמא בכל טומאות שהרי יחודו למדרס נקרא כלי דכתיב וכל כלי אשר ישב עליו יטמא וכל כלי מטמא בכל הטומאות האמורות אם לא היכא דמיעטן הכתוב טהרת גב בכלי חרס במקום שיש לו תשמיש תוך ופשוטי כלי עץ הלכך לפי שמפץ פשוטי כלי עץ הוצרך לומר טומאה בק"ו מפכים קטנים בב"ק פ' כיצד [כ"ה ב'] וכן פרש"י ז"ל בנדה שמטמא מדרס מטמא טמא מת מטעם שנקרא כלי למושב הזב וטמא מת לאו דוקא אלא דומיא דמדרס שהוא אב הטומאה והכי קאמר כל הראוי להיות אב הטומאה במדרס ראוי להיות אב הטומאה אם נגע בו מת או מטמא באהל המת ואיזהו כלי מדרס שאינו צריך ק"ו מפכים קטנים כגון שעשו בית קיבול למקום הישיבה ואין ראוי לישיבה אלא מטעם קיבולו לישיבתו כגון שעושין לקטנים ולחולים והכי פירושו כל המטמא מדרס בין יש בית קיבול לישיבה בין אין בית קיבול לישיבתו מטמא טמא מת אותו שיש לו בית קיבול לישיבה שנתייחדה לו מטעם שנקרא כלי מושב ואותו שאין לו בית קיבול לישיבתו היה לנו לטהרו בשרץ ובמת מטעם פשוטי כלי עץ דשק כתיב בשרץ ומת יליף מיניה בגזירה שוה דבגד ועור ההוא טמא מק"ו דפכין קטנים. אמרינן דזב מטמא בהיסט כלי חרס המוקף צ"פ ויש לשאול א"כ אפרוך ליה ק"ו ממוקף צ"פ דאמרינן בב"ק פ' כיצד מפץ במת מנין מפץ של עץ קאמר כדברי רש"י ולא של גמי כדברי רבינו יעקב ובמקום אחר [סי' תכ"א] פירשתי מנין לנו. מפץ במת אחרי שהוא פשוטי כלי עץ מנין טמאו במת ק"ו מפכין קטנים ומה פכין קטנים שטהורין בזב טמאים במת מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת השתא יש לומר כלי חרס המוקף צ"פ יוכיח שיש שטמא בזב בהסיטו וטהור במת. יש לתרץ דה"ק ק"ו ומה פכין קטנים שטהורין בזב בין במגעו בין בהסיטו טמא במת מפץ שטמא בזב בין במגעו בין בהסיטו אינו דין שמטמא במת השתא אינו יכול לומר כלי חרש המוקף צ"פ יוכיח כו' אף אני מביא מפץ אע"פ שמטמא בזב לא יטמא במת דמה לכלי חרש המוקף צ"פ שכן אינו טמא בזב אלא בהסיטו שהוא מגעו ככולו תאמר מפץ שטמא בזב בין במגעו בין בהסיטו הלכך ליכא למימר יוכיח. ואין לשאול למה צ"פ מטמא בהיסט הזב יותר מפכים קטנים והלא שניהם אינם ראוים למגע בשר הזב ותנן בעור והרוטב [קכ"ה א'] והנוגע והנושא את שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא הא לא קשיא צ"פ סופו להפתח ראוי למגע קרינא ביה כדתנן במס' (כלים) [עדיות פ"ב מ"ה] ומייתינן לה בביצה פ' המביא [ל"ב א'] אילפסין עירניות טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב ר"א בר צדוק אומר אף טהורות במשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן פירש אילפסין מחבות של חרש ומכוסות מלמעלה כמעשה ידי יוצר של חרס והקונה אותם עושה נקב לכל אחד לפי דעתו ולפי שסופו להפתח ראוי למגע קרינא ביה ואע"ג דאמור רבנן בסוף העור והרוטב [קכ"ט א'] כיפת שאור שייחדה לישיבה טמא כששימש מעשה עץ שימש חרס שיחדו למדרס לא מטמא מהאי טעמא דהא מיעטי' קרא בהדיא הא יש צ"פ עליו טהור ואפילו נתייחדה ולא איצטריך קרא לטהרו ממדרס אלא בנתייחד למדרס וא"ת גבי כיפת שאור איכא נמי מיעוטא דהא אין אוכלין נעשין אב הטומאה הנהו מוקמינן באוכלין שלא נתייחדו לישיבה ונגעו במת ותירוץ זה נכון ואמתי.
